top of page

הנצחת זכרה

Anchor 1

באשר להנצחה, היישוב "מעלה צביה" קרוי על שמה. כן נקראו על שמה רחובות בארץ: תל אביב, הרצליה, כפר סבא, חיפה ועוד.

בבית לוחמי הגטאות קרוי על שמה המרכז הלימודי ע"ש צביה ויצחק צוקרמן, המקיים סדנאות לימודיות.

מומלץ להציעה בעיר שלכן אם עדיין אין, או אם קיימים בה רחובות נוספים על שם איששנודעו בשל מעשיהם בתקופת השואה, פרטיזנים, חברי מחתרת וכו'.

הנצחה

מַעֲלֵה-צִבְיָּה הוא יישוב קהילתי על שם צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, בגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב נוסד בשנת 1979 כקיבוץ של התק"ם, אך בשנת 1986 נסגר הקיבוץ והאתר הועבר לאחריות גרעין "עתיד" אשר התארגן כיישוב קהילתי בתמיכת הסוכנות היהודית והמועצה האזורית משגב.

באמנת היישוב הוא מוגדר כ"יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן", ועל המבקשים להתיישב בו להיות חלק מתנועת האימן, תנועה פילוסופית־יישומית. בתי היישובים בולטים בצבעוניותם, בהתאם לתפישת העולם של התושבים, לפיה לצבעים יש השפעה על החיים האנושיים.

ביישוב מרכז קהילתי, מבנה מוזיקה, בית ספר יסודי וחטיבת ביניים ברוח היישוב, תנועת נוער בשם "תבנית השלום" ועוד.

חברי מעלה צביה עוסקים בפעילות קהילתית שוטפת באזור משגב וברחבי הארץ.

מעלה צביה

הספר שלפנינו הוא המחקר ההיסטורי הראשון על דמותה של צביה לובטקין, אחת הדמויות הבולטות והמרשימות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית: לוחמת ומנהיגה רבת תעוזה והשראה במחתרת החלוצית בשטחי ברית המועצות, בתקופת השואה בוורשה, ולאחר שעלתה לארץ והיתה בין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, בו היתה חברה עד יום מותה. 

צביה האחת

שיר הספד שכתב נתן אלתרמן בעיתון "דבר" יוני 1943, בעקבות ידיעה מוטעית על מותן של צביה לובטקין וטוסיה אלטמן בקרב ההתגוננות בגיטו וורשה 

"צביה גרה בשכנות המידית עם המות, 
טוסיה נמצאת אצל צביה". 

מתקוה רחקת ונדרך נדרת 
וצעירה וקמורת גבותים 
בביתו הרחב של מות גרת, 
בביתו שנכסף לעקרת-בית. 

נרותיו העלית ופצועיו כתפת 
והסית תינוקיו מבכי 
ובלילות אין-מנוס בחלון נצבת 
והקת הדוקה אל לחי. 

והבית חרק וגנח ונע 
ועוד-קט ויפל אפים. 
אבל את, כבעודך נערה קטנה, 
בו הלכת, בו הלכת בשמלה לבנה, 
עמלה, יגיעת-כפים. 

כי הלא כמו אז, בבית אבא המט, 
הגדוש ממלאכות וטרח, 
כן היית בביתו של העם המומת 
מצויה לכל עת וכל צרך. 

לריצות, לדאגות, לפרטי הפרטים 
וזוטות המצור בלי מרפא ובלי מים. 
נערה, בך דברי-הימים מביטים, 
לזכרך ולשמר את מראיך. 

הם ראוך, הם ראוך, נערה עבריה, 
גם בליל היאוש והמרד. 
עת משער הגחת וכרעת כצביה, 
כצביה סחרחרה ומסנורת. 

הם ראוך, נערה, וידעו אותו-ליל, 
כי הסף שעליו את נופלת 
הוא אחד הספים של תולדות ישראל, 
סף המות וסף התוחלת. 

וכמו אב שלמד כבר תוגות לאין קץ 
ולוה אל קברים כל יקר וחמד, 
שח העם הנצחי על ארון העץ 
אשר בו גופתך רודמת. 

כי זמנים ינקפו ושנה על שנה 
וזריחות אחרות עוד ישאו השמים, 
אך האב יזכרך, נערה נבונה, 
הוא תמיד יזכרך בשמלה לבנה, 
עמלה, יגיעת-כפים. 

כי נפלת על ספו וראשך בידיו, 
כי ממנו יצאת ואליו את נלקחת, 
כי היית עמדו ביום רע ויום קרב 
ובימי אהבה לא-נשכחת. 

שיר הספד
bottom of page