"צביה גרה בשכנות המידית עם המות, 
טוסיה נמצאת אצל צביה". 

מתקוה רחקת ונדרך נדרת 
וצעירה וקמורת גבותים 
בביתו הרחב של מות גרת, 
בביתו שנכסף לעקרת-בית. 

נרותיו העלית ופצועיו כתפת 
והסית תינוקיו מבכי 
ובלילות אין-מנוס בחלון נצבת 
והקת הדוקה אל לחי. 

והבית חרק וגנח ונע 
ועוד-קט ויפל אפים. 
אבל את, כבעודך נערה קטנה, 
בו הלכת, בו הלכת בשמלה לבנה, 
עמלה, יגיעת-כפים. 

כי הלא כמו אז, בבית אבא המט, 
הגדוש ממלאכות וטרח, 
כן היית בביתו של העם המומת 
מצויה לכל עת וכל צרך. 

לריצות, לדאגות, לפרטי הפרטים 
וזוטות המצור בלי מרפא ובלי מים. 
נערה, בך דברי-הימים מביטים, 
לזכרך ולשמר את מראיך.